פסק-דין בתיק ע"א 219/11

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 13229-11-09 (השופט א' יעקב) מיום 22.11.2010, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות.

עיקרי העובדות וההליכים

2.        המערערת היא חברה העוסקת בהפצת עיתונים לשוק הקמעונאי והחזקת נדל"ן מניב. המשיב הוא תאגיד בנקאי (להלן:הבנק) אשר אצלו התנהלה מחצית מפעילותה הכספית של המערערת, במשך עשרות שנים. בשנת 2001 העבירה את כלל פעילותה הכספית לסניף אחר של הבנק. במהלך שנות פעילותה העסקית של המערערת, העמיד הבנק לזכותה אשראי בהיקפים שונים, בתמורה לבטוחות שונות. במהלך שנות ה-90 נקלעה המערערת לקשיים כלכליים, החלה לצבור חובות, ובשל כך נטלה הלוואה מן הבנק, בשנת 2002, בכפוף לשעבוד נכס מקרקעין. המערערת החלה לפרוע את תשלומי ההלוואה, אך בשנת 2009 החליטה להפסיק את התשלומים, וזאת לטענתה בעקבות ממצאים ראשוניים אשר נתקבלו מבדיקת התנהלות חשבונה בבנק בעבר. בעקבות הפסקת התשלומים, החל הבנק לנקוט נגד המערערת בהליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרתם מונה כונס נכסים לצורך מימוש נכס המקרקעין שניתן כבטוחה להלוואה.

3.        לאחר פתיחת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד הבנק. התביעה התבססה על חוות דעת מומחה ממנה עולה כי חשבון המערערת חוייב על-ידי הבנק ביתר, כתוצאה מחישוב הריבית על-ידי הבנק לפי 360 ימים בשנה, לעומת 365 ימים. על-פי ממצאי חוות הדעת, אילו היה הבנק מחשב את הריבית בהתאם למספר הימים הנכון מדי שנה, היה חשבון המערערת מצוי ביתרת זכות בסך של 2,836,699 ש"ח, לעומת יתרת חובה בסך של 3,437,620 ש"ח. על סמך חוות הדעת, הגישה המערערת תביעה לקיזוז והשבת ההפרש בסך של 6,264,320 ש"ח.

4.        עם הגשת התביעה ביקשה המערערת לעכב את הליכי מימוש הנכס בלשכת ההוצאה לפועל, אך בקשתה נדחתה. בעקבות דחיית הבקשה, החליטה המערערת לפדות את הנכס ושילמה את יתרת החוב תחת מחאה. כתוצאה מכך, באו הליכי הגבייה לסיומם ותיק ההוצאה לפועל נסגר.

5.        בתגובה לתביעת המערערת, טען הבנק כי זו התיישנה וביקש להורות על סילוקה על הסף. לטענת הבנק, חוות הדעת אשר עליה נסמכה התובענה התייחסה לחיובי ריבית שנעשו בין השנים 1991-1981, כך שלכל המאוחר התיישנה התביעה בשנת 1998. בתגובה לטענות הבנק, טענה המערערת כי תביעתה חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) שעניינו ב"תביעה שכנגד וקיזוז". לטענת המערערת יש לראות את תביעתה כ"תביעה שכנגד" להליכי מימוש המשכנתא שננקטו על-ידי הבנק בלשכת ההוצאה לפועל. לחלופין טענה המערערת כי לא הייתה לה ידיעה על אודות העובדות המקימות את עילת התובענה, ועל כן חל החריג שלפי סעיף 8 לחוק ("התיישנות שלא מדעת"). לחלופי חלופין טענה המערערת כי הבנק הטעה אותה והסתיר ממנה עובדות מהותיות, ועל כן יש להחיל את החריג שלפי סעיף 7 לחוק ("תרמית ואונאה").

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט המחוזי דן בשאלת תחולת סעיף 4 לחוק, הקובע כי לא תישמע טענת התיישנות בתביעה שכנגד, על תביעה מעין זו של המערערת, כפי טענת הבנק. בית המשפט עמד על ההלכה שנקבעה ברע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב(לא פורסם, 25.5.2008) (להלן: עניין גוטליב), במסגרתה נקבע כי "תביעה שכנגד" היא תביעה שהוגשה במסגרת הליך התביעה המקורי וכחלק ממנו, וכי היא מתבררת במסגרת התביעה המקורית. בית המשפט קבע כי בעניין דנן לא חל סעיף 4 לחוק, מכיוון שתביעת המערערת הוגשה בנפרד מהליך הגבייה שניהל הבנק בלשכת ההוצאה לפועל, ולפיכך אינה באה בגדר "תביעה שכנגד". בית המשפט בחן את טענות המערערת לפיהן יש להקיש מרע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.2010) (להלן: עניין נסייר) לעניינה. בעניין נסייר נקבע כי נישום אשר רשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי, רשאי להתגונן נגד הליכי הגבייה בטענת התיישנות, הגם שאופן השמעת הטענה הוא על דרך של נקיטת הליך יזום ולא כהתגוננות מפני תביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להקיש מעניין נסייר לעניין דנן, שכן אין דינו של נישום בהליכי גבייה מינהליים אשר מבקש להתגונן מפני הליכי הגבייה בטענת התיישנות, כדינו של חייב הטוען לקיזוז ולהשבה של חוב בעילה שהתיישנה. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק על תביעתה של המערערת. כיוצא בזה, קבע בית המשפט קמא כי סעיפים 7 ו-8 לחוק אינם חלים גם הם על תביעתה של המערערת. כיוון שכך דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת על הסף מחמת התיישנות.

עיקרי טענות הצדדים

טענות המערערת

7.        בדיון שהתקיים לפנינו, זנחה המערערת את טענותיה שלפי סעיפים 7 ו-8 לחוק והתמקדה בטענותיה לגבי תחולת סעיף 4 לחוק על תביעתה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא חל על תביעתה החריג שבסעיף 4 לחוק שלפיו לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד, או כשהן נובעות מאותן נסיבות. כמו כן טענה המערערת לטעות בפסיקת בית המשפט המחוזי בביסוס הכרעתו על עניין גוטליב, אשר ניתן בנסיבות שונות מנסיבות העניין דנן, ומבלי להתייחס לקביעה בעניין גוטליבלפיה החלתו של סעיף 4 לחוק תיבחן בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין ותוך בחינת מערכת ההתחשבנות בין הצדדים. עוד טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענותיה שהסתמכו על עניין נסייר. שם הכיר בית משפט זה בזכותו של חייב להעלות טענות הגנה נגד הליכי גבייה במסגרת תביעה נפרדת מהליך הגבייה. המערערת סבורה כי על אף השוני בין נסיבות עניין נסייר לנסיבות התביעה דנן, הרציונאל החל בעניין נסייר, לפיו חסם דיוני אינו יכול למנוע התגוננות בהליך נפרד מן ההליך העיקרי, תקף גם בעניינה.

8.        המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מתכלית סעיף 4 לחוק ומפרשנות הפסיקה, תוך שבחר לאמץ פרשנות צרה ומצמצמת. תכליתו של סעיף 4 כפי שעולה מכוונת המחוקק ומפרשנות הפסיקה היא ליצור מערכת שוויונית למיצוי טענות הצדדים, מבלי שצד אחד יצא בהפסדו כתוצאה מחסימת טענותיו כלפי הצד השני מחמת התיישנות. פסק דינו של בית משפט קמא פוגע במטרת השוויוניות המונחת בבסיס סעיף 4 לחוק.

9.        בדיון לפנינו התייחסה המערערת, באמצעות בא-כוחה, לסיפת סעיף 4 לחוק הדורשת כי נושא התביעה שכנגד והתביעה העיקרית יהיה אחד, או כי שתי התביעות תנבענה מאותן נסיבות. לטענת המערערת, במהלך כל שנות פעילותה העסקית בבנק, התנהלו ענייניה הכספיים באותו חשבון. על כן, הן הטענות הקשורות באופן חישוב הריבית בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, הן טענות הבנק בעניין ההלוואה ומימוש הנכס, נוגעות לאותו חשבון, וממילא נושא התביעות הוא אחד. עוד טענה המערערת לפנינו כי ניתן לראות את תביעתה כתביעת קיזוז, וזאת מכיוון שהן טענות הבנק, הן טענותיה-שלה, נוגעות לאותו חשבון בנק.

טענות הבנק

10.      לטענת הבנק, תביעתה של המערערת אינה ממלאת אחר דרישות סעיף 4 לחוק, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשדחה אותה על הסף מחמת התיישנות. תביעתה של המערערת מזה והליכי מימוש המשכנתא מצדו של הבנק מזה, אינם נוגעים לאותו נושא ואינם נובעים מאותן נסיבות, כדרישת סעיף 4 סיפא לחוק. לטענת הבנק, אין כל קשר בין הליכי מימוש המשכנתא כתוצאה מהלוואה שניתנה בשנת 2002, לבין אופן גביית הריביות בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90. שיעבוד הנכס נעשה עקב בקשת המערערת להגדיל את מסגרת האשראי שניתן לה על-ידי הבנק, וזאת ללא כל קשר לפעילותה בסניף אחר של הבנק בשנות ה-80.

11.      עוד טוען הבנק כי תביעת המערערת אינה באה בגדר "תביעה שכנגד" כמשמעה בפסיקה ובתקנות 52 ו-53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בעניין דנן אין כל תביעה עיקרית מכיוון שהבנק לא הגיש תביעה, אלא נקט בהליכי מימוש משכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, אף אם יראו את בקשת הבנק למימוש המשכנתא כתביעה עיקרית, היא אינה קיימת עוד, שכן המערערת פרעה את חובה, ותיק ההוצאה לפועל נסגר. עוד טוען הבנק כי צדק בית המשפט המחוזי כשראה להבחין את תביעת המערערת מעניין נסייר. בניגוד לעניין נסייר, בתביעתה של המערערת אין טענות הגנה, ולא הייתה כל מניעה למערערת להגיש את תביעתה כדין לפני תום תקופת ההתיישנות.

12.      באשר לניסיונה של המערערת לטעון כי תביעתה כמוה כקיזוז, טוען הבנק כי נוכח העובדה שהמערערת שילמה את חובה לבנק, אזי לא נותר כל חוב שניתן לקזז ממנו, ולפיכך לא ניתן לראות את תביעתה כתביעת קיזוז.

13.     הבנק מוסיף וטוען כי תכלית סעיף 4 לחוק, להשגת שוויון בין הצדדים, אינה יכולה לסייע למערערת. עיקרון השוויון מחייב כי מקום בו מחל נתבע על טענת התיישנות, גם התובע לא יוכל להישמע בטענה זו. בעניין דנן לא מחלה המערערת על טענת התיישנות, כי לא עמדה לה טענה שכזו, בהליכי מימוש המשכנתא. כמו כן, טעם נוסף שמצוי ביסוד סעיף 4 לחוק בדבר פרישת היריעה בשלמותה אינו קיים כאן, מכיוון שמדובר בשני נושאים שונים לחלוטין.